תהליך ניהול סיכונים הוא תהליך בו באופן יזום מזהים סיכונים עתידיים, מעריכים את הנזק וההשפעה שלהם במידה ויקרו, ונוקטים בפעולות מניעה או שיכוך של הכאב שייגרם אם הסיכון יתממש. ניוזלטר זה מאיר את הנושא ממספר זוויות.
המאמר הראשון, ניהול סיכונים בפרויקטים, מביא ניסיון מהשטח. הבנה טובה מהו סיכון, וניסוחו בצורה נכונה, מהווה כברת דרך רצינית כלפי הפיתרון. המאמר מביא שפע ניסוחי סיכונים בצורה שגויה, מסביר את הטעות ומציע ניסוח אלטרנטיבי. אחד הפרמטרים של ניסוח נכון של סיכון, הוא ביכולת שלנו לטפל בו בצורה פרו-אקטיבית; לא יעזור לפרוס ידיים בייאוש ולהגיד: אין משאבים, אין זמן וכדומה.
אחת הטכניקות להימנע או לשכך את עוצמת הכאב במקרה של סיכון שהתממש היא להפיק לקחים מפרויקטים שהסתיימו. במקרה הטוב, הלקחים הנלמדים מוטמעים בפרויקטים החדשים. במקרה הפחות טוב, מסכמים את הלקחים במסמך ושוכחים ממנו. מומחיות היא בעצם, לימוד מניסיון העבר; מומחה הוא מי שעשה המון טעויות ולמד מהם. ברם, כדי ללמוד מניסיון העבר, נדרש מחזור חיים ארוך ויקר; המאמר השני, בנושא פרה-מורטם, מציע דרך מעניינת, ללמוד מהניסיון בהתחלת הפרויקט ולא בסופו. מסוקרנים? רוצו לקרוא.
המאמר השלישי, בעולם של סכנות הכי מסוכן לא להסתכן, מביא את נקודת המבט הארגונית הכוללת לנושא חדשנות, שיש הרואים בה סיכון. בעוד שבניהול פרויקטים מטרתנו היא להפחית סיכונים – ההתייחסות במאמר זה לסיכון כמשהו חדש וחדשני, שונה מהשוטף, ומלמד אותנו שהכי מסוכן זה ללכת על בטוח ולא להסתכן.
כידוע לרבים מאיתנו, פוסט מורטם הוא תהליך שעושים לחולה לאחר שהוא מת כדי להבין את סיבת המוות. בהשאלה, משתמשים במושג כדי לבצע הפקת לקחים בסוף שלב, או בסוף הפרויקט. ארגונים בעלי תהליכים בשלים מאד גאים בתהליכי הפוסט-מורטם שלהם, ובשיעורים שנלמדים בפרויקט אחד ומיושמים בפרויקט אחר. האם לא עדיף לקיים את דיון הפקת לקחי הפרויקט, לפני שהוא נכשל בהשגת חלק מיעדיו, ובכך למנוע כישלונות אלה? יד על הלב, כמה מאיתנו באמת חוקרים בהתחלת פרויקט את השיעורים שנלמדו בתהליכי פוסט-מורטם שבוצעו בפרויקטים דומים, ומנסים בצורה פרו-אקטיבית למנוע את הישנותם? מאמר זה מציע טכניקה שונה לביצוע התהליך, לפני שהחולה/הפרויקט מת, כדי לזהות כשלים לפני שהם קורים.
>>> להמשך קריאה, לחצו – כאן